אני צופה שוב ושוב בסרטונים המלווים את שיריה של ויקטוריה חנה ולא יודעת שובע.
ריבוי רבדים של צליל, קול, מילה, צורה, צבע, תנועה ברוח ובחומר… יצירה ייחודית כל כך בנוף הישראלי והעולמי, עד שקשה להגדיר כמעט מה בדיוק היא עושה שם....
ונדמה שחוסר היכולת להגדיר את הדבר מתאימה לה בדיוק, שכן ויקטוריה-חנה איננה עוסקת בהגדרות, בהפרדות, אלא בשילובים, וממילא הכל בעולמנו משולב זה בזה. מרגע שפגשתי בה בסדנא אותה הנחתה, ידעתי שאני רוצה להכיר אותה ואת עשייתה יותר לעומק.
כשראיתי את צילומיה המופלאים של ליאת יבנה ריפ, ידעתי שהם המתאימים לחיבור בין העולמות המתרחש כאן - קול העולם כולו.
ויקטוריה-חנה נחשבת פורצת דרך באמנות שלה אך לתפיסתה היא ״רק״ מבטאת את עצמה בעולם כפי שהיא. ומדוע המילה ״רק״ במרכאות? משום שלאחרונה הבנתי שזה הוא השיעור העיקרי שלנו כבני אדם- להיות אנחנו, כפי שאנו, ולבטא את עצמנו בעולם. אין מדובר בעניין פעוט, אלא בחיים עצמם ובהבנה שזה כשלעצמו, יביא טוב לעולם.
פתאום התובנה הזו התחברה לי לשיר שכתבתי לפני כשלוש שנים (נדמה לי שאז עוד לא הפנמתי זאת ממש) ניתן להאזין לו כאן. ומה בעצם עושה ויקטוריה-חנה? היא חוקרת את האותיות והצלילים, במרחבי הגוף, החלל, הקול. זוהי דרך חדשנית מאד, אך בעצם גם עתיקה מאד- החיבור בין הצורה של האות, התנועה שלה במרחב והמשמעות שלה.
ויקטוריה חנה מחפשת את דרכה דרך טקסטים ביהדות בכלל ובפרט בספר היצירה ( ספר קבלה, שמיוחס לאברהם אבינו), מופיעה ברחבי העולם מזה כ- 20 שנה, בין השאר הופיעה בפסטיבל מול הדלאי לאמה ב 2003.
לפני שנה העלתה לראשונה מיצירותיה על דיסק והיא עובדת כבר על הדיסק השני.
זכיתי והשתתפתי בסדנא של יומיים שהיא הנחתה לאחרונה בישראל, ואני מודה מאד לחברתי חן שדחקה בי לממש את ההזדמנות הייחודית הזו.
בסדנא חקרנו את אותיות האלף-בית, אות אחר אות, כיצד הן נראות, נהגות, נשמעות במרחב הפנימי של הגוף ובמרחב החיצוני לנו, והתנסינו בביטוי קולי רב ומגוון.
אחרי שמתנסים בהגיית האותיות דרך הגוף כולו, מתחילה לחלחל ההבנה העמוקה עד כמה משמעותיים הצלילים והעיצורים שאנו הוגים יום יום, עד כמה הם מחוברים לעולם כולו, להבדיל מהחוויה היומיומית אליה אנו רגילים, כאשר למילים תפקיד עיקרי של הבנה ועל כן מנותחות ומשמשות באופן שכלי בעיקר. "אני מנסה להכניס את השפה בתוך הגוף ובעבודה עם הקול והרוח", מסבירה ויקטוריה-חנה. ייתכן שעבור מתבונן מהצד זה יכול היה להיות מוזר לצפות בנו, אבל אני, שבאתי מעולמות הקול, הגוף, המילה, הריפוי והרוח, עבורי הכל התחבר יחד והרגשתי שויקטוריה-חנה מדברת בשפה שברורה לי כמעט כמו העברית עצמה ואולי אף יותר...
התחזקה בי שוב התובנה העמוקה שלמילים שלנו יש כוח - כוח לברוא וכוח להרוס ועלינו להיות זהירים עמן. והנה, בעקיפין, קיבלתי חיזוק למה שאני מנסה לעשות כאן בבלוג - לתת למילים עם העצמה החיובית, לזהור בעולם ולהביא ריפוי.
כבר בתום הסדנא ביקשתי מויקטוריה-חנה להתראיין לבלוג. למה?
כי אנשים שמעניינים אותי, מסקרן אותי להבין את הדרך שהם עוברים בעולם, את החיבורים שהם יוצרים מתוך עצמם.
לקח כמה שבועות עד שנפגשנו, בהם היא הופיעה בכל מיני אירועים בארץ ובעולם, ופתאום, כל השאלות שהבאתי עמי נשמעו לי בנאליות, ומנותקות מהחוויה העמוקה שעברתי בסדנא.
הפער הזה שחשתי, עלה גם בשיחה בינינו - המורכבות להיות אישה שבזמנים מסוימים בחייה ממוקדת ברוח ויצירה וחיבור לעולמות גבוהים, וברגע אחר , היא חיה ככל האדם, בעולם הארצי שבו יש צרכים גופניים, ניקיונות ומריבות בין ילדים. "זה תרגול לכל החיים", אומרת ויקטוריה-חנה, "אם חווית פעם אחת, זה לא מספיק להיזכר בזה, צריך להיות בזה".
ויקטוריה חנה, במקור בת למשפחה חרדית ספרדית ירושלמית , תוהה מדוע אני בוחרת לשאול על שורשיה ומבקשת שלא להיות מוגדרת, שהרי אנו נוטים בקלות כה רבה לקטלג האחד את השני. ״אני דתייה בדרכי״, היא אומרת, ״מעולם לא עזבתי את הדת ותמיד שמרתי על קשר עם המשפחה, אני מוצאת את הדרך שלי ומחפשת אותה כל הזמן״. ואני הרגשתי את עצמי עוברת (שוב) מהמקום השכלי, המבקש לנתח ולהבין, אל החיבור הרגשי, הרוחני, בין כל העולמות.
אז, במקום להגדיר, ביקשתי לדעת מה במסע החיים שלה היה גורם משפיע על היצירה שלה. כאשר מאזינים ליצירותיה ( או צופים בקליפים ביוטיוב), ברור כי לשורשים הדתיים ולניגונים הספרדיים יש השפעה גדולה. השיר הכי מפורסם שלה הוא שיר האלף-בית (הושע נא) שיצא ב- 2015 ובו נשמעת בבירור ההגייה העתיקה (והתקנית) של האותיות והשפעת הטקסטים היהודיים. בנוסף, כחצי שנה לאחר מכן הוציאה את השיר 22 אותיות המבוסס על טקסט מספר היצירה, המיוחס לאברהם אבינו.
בנוסף לשורשי התפילה והקבלה היהודית הושפעה ויקטוריה מתרבויות שונות נוספות אותן פגשה במהלך מסעותיה בעולם וחקירתה את הקול, הגוף והמילה.
אחד המורים שהיו משמעותיים במיוחד עבורה זה אודאי בהבלקר, מורה שלמדה אצלו בהודו, העובד בשיטה קלאסית עמוקה שעובדת עם הצליל, "קמים כל בוקר בזריחה ושרים צליל אחד ופתאום את מבינה שבצליל אחד יש סימפוניה שלמה" היא מתארת. לאחרונה אף אירחה ויקטוריה את אודאי בישראל והוא הופיע בפרדס חנה (כמה חבל שלא התאפשר לי ללכת...).
מורה נוספת היא רות וידר מגן - רות באה משיטה של Roy heart, אשר בודקת את גבולות הקול האנושי ולימדה את ויקטוריה חנה את השיטה. כשקוראים על רות וידר מגן מבינים גם את השפעתה המרתקת על ויקטוריה חנה.
במסעותיה בעולם הגיעה אל שבטים אינדיאנים וחקרה את המוזיקה השבטית, " עניין אותי איך הם משתמשים בקול ובשירה כדי להשפיע בעולם בטקסים שלהם".
באוקראינה פגשה זמרת בשם מריאנה סדובסקה ונוצר ביניהן חיבור חזק, לדבריהן ממש כמו אחיות. שם היא פגשה את הסבתות המקומיות ואת שירי העם שלהן והן שרו יחד.
ויקטוריה-חנה הייתה מגמגמת כילדה. והקול , כפי שניתן לראות בהרצאת טד מרתקת שלה (באנגלית), היה לה מפלט מן העיצורים שסירבו לצאת בזרימה מפיה. בשיחתנו היא סיפרה כי היא זוכרת את עצמה תמיד שרה, גם כילדה, וכי היציאה לטיול וחקר הקול והצליל בעולם הגיעו באופן טבעי. "בדיעבד", היא אומרת, "ניתן לה להבין שהכל היה שם מלכתחילה".
בימים אלה היא מקליטה אלבום שני עם רן שם טוב וממשיכה להופיע בפני קהלים מגוונים ברחבי העולם. היא עובדת בשילובים בין תחומיים רבים, עם וידאו, עם מוזיאונים ומשלבת את תחומי העניין שלה יחדיו.
ושוב אני מגלה מה מעורר בעיני השראה גדולה כל כך אצל ויקטוריה-חנה, מעבר למהות המרתקת שהיא מביאה איתה - היא מצליחה לחבר את כל האהבות שלה יחד ( הצליל, הקול, הגוף, השפה, הריפוי) ביצירה שלה. "כשאני שרה אני מרגישה כאמנית פלסטית, לא כזמרת. קיבלתי את זה מהמורה ההודי, הוא ממש מצייר עם הצלילים".
אחד האירועים שהתרחשו לאחרונה שמרגשים במיוחד בעיניי (וגם בעיני ויקטוריה חנה עצמה) הוא סדנת קול אותה הוזמנה להעביר בישיבת מחניים, עבור גברים תלמידי ישיבות, בכדי לחדד את השימוש בעבודת הקול בתפילה. אין ספק כי עם כל המגבלות על שירה נשית בעולם הדתי, מדובר באירוע חשוב מאד ופורץ דרך.
שירה והשראה
כמנהגי, ביקשתי מויקטוריה-חנה לבחור שיר שבעיניה הוא מעורר השראה. היא בחרה בשיר אהבה שכתב רפאל אליעז, ושיתפה שהשילוב בין המילים והלחן שבו נשמע בעיניה כפיוט נשי ויצרי.
השיר, בואה דודי, הוקלט לראשונה בשנות ה-50 והיא בחרה להקליט לו עיבוד מחודש.
על המשורר
רפאל אליעז ( 1905-1974), היה סופר, משורר, עורך ומתרגם ישראלי. נולד בסופיה שבבולגריה, שם החל בפרסום שירים בבולגרית פרי עטו, כבר בגיל 17.
הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1923 ובמשך השנים עבר לכתיבת שירה בעברית. ספר שיריו הראשון, "שמש בדרכים", יצא לאור בשנת 1939. יצירתו הקיפה ז'אנרים רבים ובין שיריו שהולחנו מוכר השיר "הרועה הקטנה" שהלחין משה וילנסקי והפך לריקוד עם ידוע וכן השיר "זמר אהבה לים" שהלחין סשה ארגוב וביצע אריק אינשטיין.
בהמשך חייו התפרנס מעריכת עיתונים, תרגום שירים ומחזות ודרמטורגיה. הוציא ספרים רבים, חלקם יצירה מקורית שלו וחלקם תרגומים.
מדהים אותי איך כתיבת הבלוג מובילה אותי בשרשרת חקירה של השראות. שפע המידע שיש כאן, רק ממקורות ההשראה של ויקטוריה חנה, יכולים להתחיל מסע חדש. איזה כיף.
עוד מקורות השראה בתחומי האמנויות אפשר למצוא במרחב באתר שלי בו אני משתפת חלק ממקורות ההשראה שלי, וגם כמובן בפוסטים קודמים - למשל הראיון עם מיכל בר און, משוררת, זמרת ומורה לקיטיאדו, וגם בראיון עם ירון סנצ'ו גושן - ליצן רפואי, שחקן, מורה, מנחה סדנאות ועוד...
הרחבת מקורות ההשראה:
ההופעה הקרובה תתקיים ב 25.10.18 בפסטיבל הפסנתר במוזיאון תל אביב
את כל סרטוניה של ויקטוריה-חנה ניתן למצוא באתר שלה
להאזנה ורכישת האלבום שלה
ניתן לעקוב אחר הופעותיה בדף הפייסבוק שלה
הרצאת טד של ויקטוריה חנה
סרטון מדהים בו רואים ניסוי קימטיקה - חול נע בתגובה לקולה של ויקטוריה-חנה
על הצלמת
מומלץ להכיר עוד מתמונותיה של ליאת יבנה ריפ:
דף הפייסבוק שלה
או דף התמונות שלה ב Flickr